דווקא בימי קורונה אלה, שבהם אנשים רבים עוברים משברים אישיים ומקצועיים המעוררים רגשות של לחץ וחרדה, נדרשת מאתנו חשיבה מפוכחת ופתוחה. הבעיה, כמובן, היא שבמצבי לחץ וחרדה, איכות החשיבה שלנו נפגעת. אז מה עושים?
'שדים אוכלי כעס', הוא סיפור הלקוח מאוסף סיפורים בודהיסטיים שכתב נזיר אוסטרלי בשם בראהם, שתרגמתי לפני כעשר שנים (בתמונה למטה). התרגום לא יצא לאור, אבל יש בו מסר חשוב ומפתיע לכולנו, במיוחד בימים אלה.
הסיפור אמנם עוסק בכעס, אבל הגישה שהוא מציע להתמודדות עם כעס רלוונטית להתמודדות עם רגשות שליליים באופן כללי. אני לא מומחה לטיפול בחרדות, אבל כאדם חרדתי למדי מטבעי, אני יכול להעיד שהגישה שהסיפור מציע עזרה לי מאוד באופן אישי. אני מקווה שגם לכם.
שדים אוכלי כעס
"לפני הרבה שנים, בממלכה קדומה, נכנס שד לארמון בעת שהמלך לא היה. השד היה כה מכוער, כה מסריח ודבריו היו כה מחרידים, עד כי השומרים ושאר עובדי הארמון קפאו באימה. זה איפשר לשד להיכנס לחדרים החיצוניים, משם לחדר הקבלה הרשמי של המלך ולהתיישב על כס המלכות. מראהו של השד היושב על כס המלכות החזיר את השומרים לעשתונותיהם.
"לך מפה!" הם צעקו. "אינך שייך לכאן! אם לא מעוף מכאן עכשיו, נחתוך אותו בחרבותינו!"
לשמע המילים הכועסות האלה, גדל השד בעוד כמה סנטימטרים, פניו התכערו עוד יותר, הסירחון החריף ודבריו הפכו לגסים יותר.
חרבות התנופפו, פגיונות נשלפו, איומים הוטחו.
עם כל מילה או מעשה שנבעו מכעס, עם כל מחשבה כועסת, גדל השד בסנטימטר נוסף, התכער, הסריח יותר וניבל את פיו עוד יותר.
העימות נמשך כבר זמן רב כשהמלך שב לארמון. הוא ראה שד ענק יושב על כס המלכות שלו. הוא מעולם לא ראה יצור כה דוחה, אפילו לא בסרטים. הסירחון שבקע מהשד היה גורם לרימה להקיא, ודבריו היו דוחים יותר ממה שתשמעו בבארים עלובים ומלאי שיכורים.
המלך היה חכם. זאת הסיבה שהוא היה המלך: הוא ידע מה לעשות.
"ברוך הבא!" אמר המלך בחום. "ברוך בואך לארמוני. האם מישהו כבר הציע לך משהו לשתות? משהו לאכול?"
בתגובה למחוות של המלך, קטן השד במספר סנטימטרים, פניו הפכו לפחות מכוערים והוא פחות הסריח וניבל את פיו.
צוות הארמון הבין מהר את הרעיון. אחד מהם שאל את השד אם הוא רוצה כוס תה. "יש לנו תה 'דרג'ילינג', 'אינגליש ברקפסט' או 'ארל גריי'. אולי אתה רוצה תה עם נענע? הוא מועיל מאוד לבריאות." עובד אחר התקשר והזמין פיצה, משפחתית כמובן, לשד כל-כך גדול, ואחרים הכינו לו כריכים.
אחד החיילים העניק לשד עיסוי בכפות הרגליים בעוד אחר עיסה את הקשקשים שעל צווארו. "ממממ! זה נעים," חשב השד.
עם כל מילה טובה, מעשה או מחשבה, הצטמק השד והפך לפחות מכוער ומסריח ודבריו לפחות גסים. עד שהגיע השליח של הפיצה, כבר התכווץ השד לגודלו המקורי. אבל הם לא הפסיקו להיות טובים אליו. במהרה השד כבר היה כל-כך קטן שבקושי אפשר היה לראותו. ואז, לאחר מעשה טוב נוסף הוא נעלם לחלוטין."
הסיפור בא ללמד אותנו שהניסיון שלנו להיפטר מרגשות שליליים יכול להעצים ולחזק אותם. מלחמה בלחץ ובחרדה מוסיפה לחץ וחרדה.
במקום להילחץ מהלחץ ולחרוד מהחרדה, מציע לנו הסיפור "לארח" אותם בחמלה, בהבנה ובאהבה.
באופן פרדוקסלי לכאורה, דווקא הכלה וקבלה של הרגשות השליליים מאפשרות לנו לחוות את הרגש השלילי ממקום שהוא עצמו רגוע ומתוך פרספקטיבה רחבה – ולהירגע.
