הילד והפרח
'אימא, תריחי!'
בכניסה למרפאה ניצב שיח ורדים מפואר. לא היו אלה מהוורדים שקונים בחנויות הפרחים, כלילי שלמות אך חסרי ריח. אלה היו ורדים "אמיתיים", עם עלי כותרת גדולים וסתורים מעט וריח משכר.
ילד קטן, שבא עם אמו למרפאה, נעצר ליד שיח הוורדים והתפעל מיופיים ומריחם.
האם נראתה טרודה והפטירה לילד, 'כן, זה ורד, חמודי. תיזהר מהקוצים. בוא, אני ממהרת.'
לכאורה, זהו רגע קטן וחסר משמעות מיוחדת, אבל אפשר ללמוד ממנו הרבה על הדרך שבה אנו נוהגים לתפוס ולחוות את העולם, וגם על המחירים שאנו משלמים בשל כך.
מה עשתה האם כשבנה הפנה את תשומת לבה אל הוורד? ובכן, בפשטות, האם החליפה את הוורד בקלישאה של ורד, כאילו הדביקה מדבקה של ורד על הוורד האמיתי:
קלישאה של ורד
למה היא עשתה זאת? ובכן, מסיבות רבות וטובות. היא חוותה ורדים בעבר, היא למדה על ורדים, היא קראה סיפורים שבהם אהוב שלח ורדים לאהובתו. בקיצור, היא כבר יודעת מה זה ורד, ובהקשר הנוכחי היא לא צריכה לראות עוד אחד. נו, ומה כל כך נורא? ובכן, במקרה הזה, אולי לא נורא, אולם לפעמים אנו יכולים לשלם מחיר כבד על שימוש בקלישאות.
קלישאות
מאוחר יותר, כשישבו אצל הרופא שעדכן את האם בתוצאות הבדיקות של הילד, האם לא הסתפקה במדבקה של רופא. גם במקרה זה היא הביאה לחדר הרבה ידע קודם, אבל הפעם אוזניה היו כרויות לכל מילה ולכל נימת דיבור של הרופא, בעוד עיניה ממוקדות בפניו, מנתחות כהרף עין כל הבעה. (על מנת למנוע צער מיותר, נגיד שהרופא אמר שלא נמצאה כל בעיה ובכך ניתן סוף טוב לסיפור.)
אם נתבונן לרגע לתוכנו, נראה שחלק גדול, אולי החלק הארי, מכל מצב שבו אנחנו נמצאים, מורכב ממדבקות כאלה, שמבוססות על ידע קודם וניסיון העבר. ברוב המקרים, אנחנו אפילו לא מעורבים בתהליך באופן מודע. בעודנו עושים את הדרך לעבר מטרתנו באותו רגע, מידע מהעולם נקלט בחושינו ועובר עיבוד וקיטלוג מהירים ואוטומטיים, והמוח מתייג ומסנן את המידע בהתאם למטרתנו הנוכחית – מה רלוונטי ומה לא, מה דורש העמקה ומה לא. כל מה שמסומן כמוכר "כביש", "מכונית", "תנועה", "קופת חולים", "פרח". כל מה שמסומן כמוּכָּר
קלישאות הן חיות מעניינות. טוב, בעצם הן לא מעניינות, אבל זה בדיוק מה שמעניין בהן! קלישאות לא מאופיינות בתוכן שלהן, אלא ביחס שלנו לתוכן הזה. ברגע שהאימא מהסיפור הקודם התייחסה לוורד כאל קלישאה, היא לא התווכחה על עצם קיומו של הפרח או על התכונות שלו. היא פשוט סימנה אותו כ"לא רלוונטי" ונטרלה את יכולתו להשפיע עליה (ברמת החושים, הרגשות, המחשבות והחוויה בכללותה). ההבדל בין קלישאות ומילות חוכמה הוא לעיתים קרובות רק במידה שבה אנו באמת פתוחים למסר שבדברים. "אל תסתכל בקנקן…", למשל, יכול להיות מסר חשוב ומנחה בחיים, בה במידה שהוא יכול להיות קלישאה, שיודעים לצטט אותה, אבל נעדרת השפעה משמעותית על חיינו (למשל בזמן קבלת החלטות).
העיסוק שלי כמקדם חשיבה, והדרך שאותה בחרתי לעצמי, מבוססים במידה רבה על מה שנראה כמו קלישאה: אנחנו חיים בסרט שמבויים על ידינו. מניסיוני, מדובר בתובנה בעלת פוטנציאל משנה-חיים, אולם בעיני רבים, זו לא יותר מקלישאה שחוקה, והם כמובן צודקים. שכן במיוחד בימינו, כשלמילון נוספים מונחים כמו 'פוסט-אמת', ומושג הנראטיב כה שגור עד שבעצמו מתחיל להישחק, מי לא יודע שאנחנו חיים בסרט? אבל רוב האנשים עוצרים כאן, ומעבר לידיעה הכללית שאנו אכן חיים בסרט, הם לא מאפשרים לרעיון להשפיע על חייהם בצורה משמעותית.
מתובנה לקלישאה
אחת הסיבות לכך שרעיון מאבד מכוחו, היא קיומו של פער גדול מדי בין רמת הרעיון לרמת החיים בפועל. כשאין לרעיון, נשגב, צודק ונכון ככל שיהיה, תרגום למשמעות מעשית, הוא נשאר מנותק מהעשייה ועם הזמן אנו לומדים מהניסיון שאין לו השפעה בפועל ולכן מפסיקים להתייחס אליו "ברצינות". למרות שמדובר בתהליך טבעי, ואף הגיוני, המחיר שלו יכול להיות כבד.
בהקשר של תובנת החיים בסרט, פירוש הדבר שאנו מוותרים מראש על חלקנו כבמאים של הסרט הזה ומסתפקים בתפקיד של שחקן פאסיבי-יחסית, אשר יוזמתו מוגבלת לתפקיד "שקיבל". לא רק זאת, התעלמות מהממד היצירתי שבתפיסת המציאות, משאירה את תפיסת העולם שלנו בידיהם של תהליכים אוטומטיים ודפוסים מקובעים, אשר יכולים לעוות את תפיסתנו ולהסתיר מאתנו שינויים חשובים. כתוצאה מכך, אנו עלולים להחמיץ הזדמנויות במקרה הטוב, או להיתקל במכשולים בלתי נראים במקרה הפחות טוב. ואם זה לא מספיק, אנו משלמים מחיר נוסף על הפיכת החיים בסרט לקלישאה והוא חשיפתנו למניפולציות חיצוניות על התפיסה שלנו, אשר יכולות גם הן, כמו הדפוסים שלנו, לעצב במקומנו את תמונת המצב שלנו. כל המחירים הללו מצמצמים את חופש הבחירה שלנו, מגבילים אותו לתחום של פתרון בעיות ומקשים עלינו לפתח תפיסה חדשה של המצב כולו, שיכולה גם להגדיר מחדש את הבעיה, ויכולה להיות מציאותית, רלוונטית ואפקטיבית יותר.
מקלישאה לתובנה
אם מה שהופך תובנה לקלישאה חסר השפעה הוא החלל בין המישור הפילוסופי למישור המעשי, הרי שאם נרצה להפוך קלישאה לתובנה חיונית, אשר משפיעה על חיינו, עלינו להעמיק בה, לפתח אותה ולצקת בה תכנים שימלאו את החלל.
בהתאם, על מנת להפוך את החיים בסרט מקלישאה לתובנה שמעניקה לנו חירות וכוח ליצור ולעצב את חיינו, עלינו לרכוש ידע וכלים שיגבירו את המודעות שלנו לתהליך יצירת הסרט, שיעזרו לנו להבין אותו טוב יותר, ובעיקר יאפשרו לנו להשפיע על התהליך באופן מודע ומתוך בחירה.
לקריאה נוספת:
