כותרת הפוסט היא ציטוט של חוקר החשיבה המפורסם, אדוארד דה בונו.
ביטוי פיוטי יותר ניתן למצוא בשורות הפתיחה של הטאו טה צ'ינג:
"הדרך שניתן לדבר עליה איננה הדרך האמיתית,
השם שניתן להגותו, איננו השם הנצחי."
אינני מתכחש לתועלת שיש בשפה, אך בכך אין להעיד על נכונותה. אכן, אם נוותר על תחושת האמת שבצורת החשיבה שלנו ("אני צודק"), נוכל להתמקד בתועלת שבה.
מנקודת מבט זו, במקרים רבים נגלה דווקא את חוסר התועלת שבדבקותנו לתיאור שלנו של העולם.
ההבנה שהשפה משקפת רק את העבר לא מחייבת אותנו לוותר עליה ועל כל האפשרויות שהיא מגלמת, אולם היא מאפשרת לנו לחוות את ההווה באופן בלתי אמצעי, ללמוד ממנו ולהשתנות יחד אתו.
הבנה שהשפה משקפת את מה שלמדנו בעבר, לא פחות, אבל גם לא יותר, מאפשרת לנו לשמור על פתיחות בסיסית לכל מצב ולכל אדם ולנווט את חיינו באופן מודע.
